במשך קרוב ל-30 שנים שכבו שני הקלסרים בשני בתים שונים, שלי ושל אחי, ורק לפני כשנתיים הצצתי לתוכם. מה שמצאתי בהם היכה אותי בתדהמה, מבחינת ההיקף והפירוט. מרגע שהתחלתי לעסוק בהדפסתם המחודשת התחבטתי המון בשאלה למה לקח לי כל־כך הרבה שנים? למה רק מקץ 30 שנה? למה לא כשהורי עדיין היו בחיים? היום אני יודעת שהתהליך שבו אדם מוכן לראות בהוריו בני אדם בפני עצמם, ולא רק הפונקציה של אמא ואבא, הוא עסק מורכב ומסובך הדורש זמן ארוך.
בסופו של דבר הגיע זמנם של המכתבים לראות את אור העולם. בהתחלה עשיתי מעין חוברת ביתית. ההקלדה לוורד נעשתה על ידי חתני הזריז ועל־ידי. אבל כשנוכחתי שהדפסה של כל חוברת דורשת זמן רב, ומסתכמת בהוצאה לא קטנה, זה נראה הגיוני יותר להוציא את המכתבים בצורת ספר. בכל אופן, כבר החזקתי קובץ מוכן לעבודה, וכך הגעתי לרחל. ההתקשרות הייתה ביוני 2022. ולמרות שלכאורה הכול כבר היה מוכן, הופתעתי מכמות העבודה שנדרשה כדי להביא את הספר לצורתו הסופית. החלטות בקשר לסגנון, ולתרגום שאבי עשה, שהיה מעניין.
החלטנו, רחל ואני, שנתקן את הדורש תיקון לשוני, שכן בכל מקרה איננו עוסקים במקור. לגבי התוכן הקפדתי לא לעשות כל עריכה, השמטה או קיצור.
עלי להודות שאני קליינטית לא קלה, ולא התמסרתי בשלמות לעבודתה של רחל, וגם משום כך מגיעה לה תודה גדולה.
עורית בוגר