נאומים

סמל חיל האוויר

נאום בבסיס חיל האוויר חצור - ערב יום הזכרון תשע"ג, 2013

שמי רחל אלון־מרגלית, בתם של דבורה והטייס ג'ו אלון (פלצ'ק), אחות של דליה ויעל.

בספטמבר 1973, חודשיים אחרי שהתייתמתי, נכנסתי לכיתה א'. רותי, המורה שלי לימדה אותנו שיר לקבלת שבת: "אלוהים שמור על אמא, אלוהים שמור על אבא"... אני בטוחה שיש לשיר הזה המשך, אבל אני לא מכירה אותו. כל מה שאני זוכרת הוא שאחרי המילה "אבא", הייתי מתחילה לבכות, ולשאול את עצמי בשקט: למה אלוהים לא שמר על אבא שלי? מאז בכל קבלת שבת הייתה עומדת רותי המורה לידי, מוכנה ללטף את ראשי כשכל הילדים שרים את המשפט הזה. אחרי אוקטובר אותה שנה, כבר לא הייתי עצובה לבד בכיתה. גם על אבא של קרן (הטייס מנחם אייל) ועל אבא של נועם (הטייס אבי לניר) אלוהים לא שמר. גם לא על אבא של דנית, ושירלי וענבל.

 

אבא ג'ו נולד בעין חרוד ב 1929. אמו ואביו (זו מגרמניה וזה מצ'כוסלובקיה) הגיעו לפלשתינה כחלוצים, וילדו כאן את דוד ואת ג'ו. בגלל שסבתי חלתה במלריה, וגם עקב האכזבה מהסוציאליזם הקיבוצי שלא היה קומוניסטי מספיק, חזרה המשפחה הקטנה לארופה, לעיירה ברנו, בצ'כוסלובקיה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהיה אבא בן 10, נשלח עם אחיו דוד בן ה-14, בקינדר טרנספורט שאורגן ע"י סר ניקולאס וינטון ברכבת מפראג לאנגליה. שם הוא אומץ על-ידי ג'ני וג'ורג' דוידסון, נוצרים חשוכי ילדים. בתום מלחמת העולם השנייה חזר אבא לצ'כוסלובקיה, לחפש את הוריו, והתבררה לו האמת המרה שהוריו נכלאו בגטו טרזין, ונרצחו באושוויץ.

 

אינני יכולה לתאר לעצמי את מחשבותיו או רגשותיו של אבא בעת ההיא. אני מניחה שאף אחד לא יכול. הרי הוא עזב את הבית ואת הוריו שלא מרצונו, ילד בכיתה ד', עם אחיו הגדול, ברכבת לארץ זרה ונשלח לאנשים לא מוכרים. אמנם כשהיה באנגליה קיבל מכתבים מהוריו, אך אלו הלכו והתמעטו, וממילא לא הכינו אותו לכך שלא יפגוש אותם שוב לעולם.

 

ג'ו הצעיר מחליט ללמוד צורפות. במקרה (ויש שיאמרו שלא במקרה) הוא פוגש את הוגו מייזל (לימים מרום) והולך איתו למבדקים של גדנ"ע אוויר בצ'כוסלובקיה. ביולי 1948 הוא מתחיל קורס טיס בצ'כוסלובקיה ומסיים אותו בנובמבר אותה שנה. בשנת 49 הוא עולה ארצה ומשרת כטייס בטייסת 100. ב־1950 הוא מצטרף לקורס טייס מתקדם מספר 1 בסירקין. ב־1953 – הוא טייס מטאור; כשהוא בן 25 (!) הוא פוגש את אמא, שהיתה אחות בבאר שבע, ומקים איתה משפחה.

כמו כולם- גם משפחת אלון נודדת בישראל לפי צרכי התפקיד של אבא. כך אפשר גם לעקוב אחרי מסלול חייו: דליה נולדה ב־54 בבי"ח עפולה (אז היתה המשפחה ברמת דוד), ב־1955 – הוא מטיס אורגן. ב־1956 הוא עובר קורס הסבה למיסטר, יעל נולדה ב־59 בבי"ח קפלן (אבא שירת אז כאן - בחצור) באוגוסט 1960 הוא מתמנה למפקד טייסת 101. תפקידו המבצעי האחרון היה פיקוד על טייסת המיראז'ים הראשונה של צה"ל. ב־1965, לאחר שנה באנגליה בקורס פיקוד ומטה, עובר אבא למטה חיל־האוויר ומקים את ענף בטיחות טיסה. פסגת שירותו הצבאי של אל"מ ג'ו אלון היתה הקמת בסיס חיל־האוויר "חצרים" בנגב והפיקוד עליו, בין השנים 1970-1966. אני נולדתי ב־68 בסורוקה.

 

ב־1970 מונה ג'ו אלון לנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון. בשלוש השנים הללו, בתפקידו כדיפלומט, בין שאר תפקידיו ופעילותו כאיש צבא, הוא הרצה בפני בני־נוער יהודים על ההיסטוריה האישית שלו, על חשיבותה של מדינת ישראל כבית ועל ציונות, בלי מרכאות. ושוב - אינני יכולה אלא לתאר לעצמי את הגאווה שבוודאי חש, לבוש מדים, מייצג את מדינת ישראל מול אומות העולם. אותו ילד שההיסטוריה האישית שלו מצולקת בשואת העם היהודי ובאובדן האישי של הוריו ושל ביתו, ניצב איתן בבירת העולם החופשי כשווה בין שווים, כנציג מדינה ריבונית של עם שהקים לעצמו בית, מולדת, מקום לבנות בו חיים!

 

ב־1 ביולי 1973, כחודש לפני סיום תפקידו בארה"ב, נרצח אבא ביריות בפתח ביתנו בצ'בי צ'ייס. סיבת הרצח, מניעיו ומבצעיו טרם נתגלו. אמא דבורה ז"ל, נפטרה מסרטן ב־1995.

 

חודש אפריל 2013, אני כבר בת 45, נשואה לרני, ואמא לארבעה ילדים. כנראה שכבר לא מלמדים בבית הספר את השיר: "אלוהים שמור על אמא, אלוהים שמור על אבא", ואני כבר אף פעם לא אדע את כל המילים. אבל את תפילת "אל מלא רחמים" אני יודעת בעל פה.

מי רצח את אבא? ג׳ו אלון

נאום תודה - הקרנת בכורה של הסרט "מי רצח את אבא?"

מבוקש /אדמיאל קוסמן

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

שלום,

אנו מבקשות להודות לליאורה עמיר-ברמץ על ההקשבה והאמפטיה, על עבודה מאומצת, קשה, ולעיתים על גבול הבלתי-אפשרית, לאיתי לנסברג על הליווי וההבנה, לדני גרשון על הצילום ולכל אנשי הערוץ הראשון, מחלקת תעודה - תחקירנים, אנשי סאונד ותאורה, עורכים, נהגים, מתרגמים, ולאלו שאנחנו לא מכירות שפעלו כדי שהסרט הזה יהיה קיים.

 

תודה מיוחדת לחצי השני של כל אחת מאיתנו: אבנר של דליה, אמיר של יעל ורני שלי, שללא האהבה שלהם המוכחת במעשים לאורכה של הדרך כולה היינו חסרות עוד יותר.

 

אנו מקוות למצוא כמאמר המשורר "מקום שקט עליו תונח הנפש" ונבקש מכל מי שיכול לעזור לנו להגיע למקום הזה – לעשות זאת בקרוב.

 

תודה שבאתם ושבת שלום.

2011

לאמא

דבורה וג׳ו אלון ז״ל, רחל אלון־מרגלית

אמא נפטרה כשהייתי בהריון עם בכורתי.

מילותיה האחרונות אלי כשסיפרתי לה שאני בהריון היו "שימחת אותי - יא בינתי". ובאותו זמן שדיברה היא הניחה את ידה הדקה על כתפי השמאלית. 

גדולת הנפש של אמא היתה ידועה לכולם, כח הסבל העצום שלה נתגלה בודאי אחרי שאבא נרצח, אבל לא רק אז, אלא גם במלחמה העיקשת בסרטן. היא הגדילה לעשות בעיני כשיצאה ממכאוביה שלה, כדי לשלוח את ברכתה האחרונה אלי. אמא שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, משכה את העגלה בעצמה, היתה אם וגם אב, טיפחה את ביתה ואותנו, את יחסי הקירבה והרעות ולא הסכימה להכנע.

 

אני חושבת עליה במיוחד כשאני עומדת מול ילדי, כשהם תובעים ממני תשומת לב, פינוק, עזרה, כסף. ולפעמים אני עייפה, ורוצה זמן לעצמי, ומתחשק לי ללכת בשקט לחדר שלי ולהיות לבד. ואז אמא באה. ואני נזכרת כמעט בעל כורחי, שלה לא היו הפוגות, שהאמהות שלה היתה טוטאלית, שאני גדלתי בידיעה המובהקת שיש לי גב ענק, רחב, מקבל ואוהב. היא ידעה גם לכוון, לבקר וגם להעליב לפעמים: אבל הבטחון העמוק שנטעה בי - גדל בתוכי עד היום.

 

עובדה היא שאני לא אוהבת נשים בודדות מבחירה. ההתבוננות באמא מתבגרת, חולה, נזקקת, היה בשבילי חוויה לא פשוטה. במחלתה החלפנו תפקידים: אני הסעתי אותה לטיפולי ההקרנות בתל השומר, ולקראת מותה אני גם האכלתי אותה בכפית, והשקתי אותה מים בקש, ועיסיתי את רגליה הנפוחות והכואבות. כשכבר לא היה לא כח לצעוק היא צילצלה בפעמון כסוף שהיה ניצב ליד מיטתה. ואז באתי אליה. לנסות לסייע, להקל.

 

פרידה כפויה מאם אוהבת וחמה מקוממת מאד. מכעיסה ועצובה. הידיעה הבוהקת שהיא עברה מן העולם ולא תשוב אף פעם היא אכזרית במידה רבה. אני מתנחמת בחיים שבניתי בעזרתה: ברור לי שבתוך כל הכאוס האישי שבו היתה נתונה מאז שאבא נרצח היא לקחה על עצמה אחריות אדירה אותה כינתה: "לגדל את הבנות". לו ידעתי אז מה כלול בתוך המילה "לגדל" כמו שאני יודעת היום, כשיש לי ילדים משלי: אזי לא רק הייתי סולחת לה מראש על כל חסרונותיה, אלא הייתי מנשקת אותה ומחבקת אותה ומנסה לשמח אותה יותר, ומבקשת ממנה מחילה על כל אותם ימים בהם הייתי אנוכית, תובענית, מפונקת, חסרת רגישות וחרשת למצוקותיה.

ברור לי שללא יסודות איתנים שבנתה בתוכי ושתלה בי, היה זה בלתי אפשרי לי לאהוב את עצמי במידה שכזו, לסלוח לעצמי על חסרונותי, להרים את הסנטר ולהסתכל קדימה בתקווה, באמונה אמיתית שהחיים ראויים לחיותם. בלי אהבתה וחוסנה הרוחני, הבנתה העמוקה במהלכי החיים והחברה, הזוגיות והבית - לא יכולתי להיות מי שאני היום. במקום בו אני נמצאת היום.

2011