ללאה בת צחוק תמידית על שפתיה. היא נולדה לפני קום המדינה להורים ציונים, ילידי פולין, שהזדרזו לעלות לפלשתינה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה והתיישבו בעיר העברית הראשונה, הלא היא תל-אביב. לאה מספרת את סיפור חייה בחיוך, למרות ששורשי הסיפור נטועים בתקופה אכזרית לעם היהודי הסובל תחת לחץ המגף הנאצי ולמרות שלא זכתה להכיר את קרובי משפחתה. סיפורה מתאר את סגנון החיים במרכז תל-אביב, בה מתגוררת המשפחה, אביה מתפרנס כשען ואמה צופיה הליכות ביתה. כילדה היא זוכרת את שלטון הבריטים בארץ ואת השמחה על הקמת מדינת ישראל. החלטתה של לאה להיות חלוצה בדרומה של הארץ היתה פועל יוצא של חברותה רבת השנים בתנועת בני עקיבא. בתנועה פגשה את בעלה לעתיד, מוטקה, ויחד הם הגשימו הלכה למעשה את ערכי הציונות ואהבת הארץ. הם בנו את ביתם הצנוע בקיבוץ בני דרום והולידו בו את ילדיהם, לקחו חלק בבניין הארץ, מי במגל ומי בחרב, וערכים אלו הטמיעו בילדיהם שהעבירום כלפיד אל ילדיהם. את המעשה החינוכי העניקה לאה לא רק לילדיה אלא גם לתלמידי בית הספר בקבוצת יבנה בו היתה ספרנית אהובה ומוערכת שנים רבות.
הוצאת תפרים - תהליך מדגדג משהו שנעשה אחרי ניתוח, אחרי הכאב הכרוך בחיתוך בבשר החי, הוא תחילת הריפוי.
קראתי כך להוצאה שלי מפני שרציתי שם שיתאר יציאה מחושך לאור, מן המגירה שבלב אל עיני הקוראים, שתהיה לו נגיעה להוצאה לאור ממש, ועם זאת לא יתעלם מהתהליך הרגשי והיצירתי, החושפני והכואב לעיתים – הנדרש מכותבי ספרים ושירים.
