ציפי היא אישה מטופחת. עיניה ממוסגרות בקו איפור עדין, שערה הבהיר מעוצב בקפידה, בגדיה תואמים וקמטיה מהווים לווית חן לפניה. דיבורה הנמרץ ותוכן שיחותיה מעידים עליה כי היא מקפידה להתעדכן בנעשה סביבה. היא מעורה בחיי משפחתה, נהנית מטכנולוגיה חדשנית ומתלבשת בהתאם לצו האופנה. מראָה החיצוני אינו מסגיר את מכלול תמונת חייה שמשובצים לעיתים באבני חן, ובינותם אבני בזלת פוצעות.
כילדה למדה ציפי להיות עצמאית ולשאוף גבוה, כנערה התפרנסה מעבודה כדי שתוכל להמשיך ללמוד ולהשכיל וגם לבטא את החוש האסטטי שלה. כאשה ואם צעירה בנתה את חייה למרות האתגרים הרבים שהוצבו בדרכה. אתגרים אלו חישלו את רוחה והיא יכלה להם. בהמשך דרכה עשתה למען אחרים כמורה לילדים ולמבוגרים וניהלה את מחלקת קשרי לקוחות התעשייה האווירית בישראל.
גם כיום ציפי ממשיכה לעשות למען הזולת.
זהו סיפור מסע שלוקח את קוראיו לסיור מודרך בתמונת חיים מרתקת.
בעברית משובחת, לשון קולחת, חיוך ועיניים נוצצות מספר ז'אק את סיפור חייו. הוא מזמין את קוראיו למסע מרתק בין תרבויות, ארצות ועמים. אהבתו העמוקה לאביו ולאמו באה לידי ביטוי בכל משפט בו הוא מזכיר אותם, וממילא אהבה זו מהווה דוגמא ומשל ליחסיו עם משפחתו שלו, אשתו, ילדיו, נכדיו ונינו. חייו שלו החלו בירושלים בשנת 1930 , אך הוא חלק מן השושלת של משפחת אבן-עזרא וככזה הוא נטוע עמוק בעולם רוחני, תרבותי ומשכיל.
לקורא צפויה חוויה מרנינה של גילוי איש עשייה ותעשייה מן המובילים בארץ, שעמד במספר צמתים מרכזיים בפיתוח הכלכלה הישראלית לאורך שנים. לז'אק יכולת מיוחדת לרתק את הקוראים, הוא מתבל את דבריו בהומור מבריק, בידע נרחב בנושאים רבים, בפיזור אנקדוטות וקוריוזים משעשעים, תוך גילוי תפיסת עולם אוהבת-אדם, שלא נעדרת ממנה ביקורת וחוכמה. הוא מתאר בכנות ובמאור פנים שטף חוויות צפופות ומשמעותיות, בתקופת חיים בה ההיסטוריה האישית שלו ארוגה בימי טרום הקמת מדינת ישראל ולאורך שנות קיומה עד כה.
למרים (מירַל׳ה) מבטא צרפתי בולט. הוא מעיד שלא נולדה ישראלית, אלא הפכה לכזו במלוא מובן המילה.
כבת יחידה להוריה האוהבים, חייה הבורגניים וילדותה האופטימית נקטעו בגיל צעיר, בצל מלחמת העולם השניה ומותו של אביה. היא שוהה שנים במקומות מסתור עד שאמה מצטרפת אליה ושתיהן שורדות את השואה. זמן מה אחרי תום המלחמה עולה הנערה מירל׳ה ארצה, ומתחילה לחפש את דרכה בשבילי הציונות המתחדשת. היא פוגשת בכפר הנוער בן-שמן את יהודה, גם הוא ניצול שואה ומי שעתיד להיות בעלה ואב ילדיה. בני הזוג הצעירים מקבלים על עצמם את עול הפרחת השממה, ונמנים עם מייסדי העיר באר שבע.
מרים מקפידה להעניק מעצמה לאחרים. בתחילה כנערה בבן שמן ובכפר גליקסון, ובהמשך בסיוע לעולים חדשים ממנה במסגרת עבודתה ארוכת השנים במשרד הקליטה וב"עמך". בעין בוחנת ולב שומע היא מהלכת בנתיב חייה ורואה ברכה בדורות ההמשך שמנקדים את חייה בכתמי אור מרובים.
זוהי הזמנה לקרוא את הסיפור שמתחיל בבריסל ומתמשך עד באר-שבע.
שמו העברי של דניאל גל מעיד על הדרך שעבר ז'ורז' גולדנצייל מאז שנולד באלג'יריה עד היותו שגריר ישראל. סיפורו הוא סיפור מרתק על שורשים שלוחים מפולין, ילדות כמעט מקרית באלג'יריה ועליה אידיאולוגית למדינת ישראל הצעירה. כנציג מדינת ישראל דניאל מילא תפקידים דיפלומטיים רבים בכל קצוות תבל. הוא תמיד ראה עצמו שליח הציבור שתפקידו לייצג את המדינה ולפאר את השגיה.
יעל גל, לפנים ז'קלין אלקלעי, שרדה את אימי השואה בארופה, ונסעה עם שרידי משפחתה ברחבי העולם תוך תקווה לבנות חיים חדשים אחרי הזוועה. מצרפת לאוסטרליה ומשם ציונות, אהבת הארץ והעם הביאוה להקים את ביתה בישראל ולעמוד לצידו של דניאל במסעותיו בעולם.
יחד הם הקימו בית ומשפחה.
כיום, כשבני הזוג גל מתגוררים בירושלים דרך קבע, הם לא שוכחים שמאז ימי ילדותם (זה באלג'יריה וזו בצרפת) ליבם פעם בתקווה ובידיעה שהם נמצאים תמיד בדרך לירושלים.
סוזן היא אִשה קטנת קומה אבל בעלת תעצומות נפש גדולות. הוריה יוצאי תורכיה חיפשו את מזלם בצרפת, נפגשו בפריז, נישאו וילדו שם ארבעה ילדים בטרם פרצה מלחמת העולם השניה. בהיותה בת שבע בלבד מועמס מטען עצום על כתפיה הצעירות של סוזן, והוא המילים שאומר לה אביה הכלוא: לדאוג למשפחה.
אחיה הצעירים ממנה מוברחים לאזורים כפריים מפחד הנאצים, בעוד סוזן ואמה נשארות בפריז לאורך כל שנות המלחמה, חיות במחסור ובפחד מתמיד. לאחר המלחמה, התברר שאביה של סוזן נספה באושוויץ אך שארית המשפחה חוזרת להתגורר יחד בפריז. בגיל 16 סוזן מתחילה לעבוד כדי לסייע בפרנסה, מתאהבת, נישאת לז'ק אך עולה לישראל רק אחרי פטירתו. כשרונה הטבעי לחשבונאות אינו נעלם מעיני מעסיקיה לאורך השנים, וגם בארץ היא ממשיכה לעשות חייל במקצוע זה. יכולת לימוד גבוהה שנקטעה בגיל צעיר, יֶצֶר החיים והענין הרב שהיא מוצאת בבני אדם מושך את סוזן לחקור ולטייל כמעט בכל קצוות תבל, ללמוד לדינו, להשתלם בחשבונאות מקצועית, להתנדב בארגונים שונים, להחזיק חברויות רבות שנים ולהתמחות בברידג'.
יחזקאל הוא מספר סיפורים נהדר מטבעו. הוא קולח ומצחיק, גלוי לב ונדיב. חיוך וצחוק ליוו את סיפור החוויות שמילאו את ליבו של יחזקאל שמחה, שמחה הנמשכת עד עצם היום הזה. מבט מהורהר ויד סוכרת שפתיים ליוו את הזכרונות הקשים יותר בסיפור חייו. היו שתיקות ארוכות, עיניים נוצצות ושתיקה עמוקה.
במהלך הכתיבה נדמה שהתחדדו משמעויות שניתנו לארועים ולזכרונות. חלקם קיבלו מקום קטן או גדול יותר בהתאם לזמן הנוכחי.
סיפור חייו האישי של יחזקאל שלוב בימים של טרם הקמתה של מדינת ישראל, הגשמת החלום הציוני והחלוצי בקיבוץ. באים בו לידי ביטוי ערכים שמלווים את חייו: ערכי עבודה, ערבות הדדית, מחויבות למשפחה ולילדים, וחברות שנקנית בימי מלחמה ושלום.
דליה פלד יודעת לספר סיפור, הלב שלה נפתח והעברית השגורה על פיה יפה ועשירה. בבואה לתאר את חייה מצאה עצמה מתרגשת לא פעם, במחשבה על אותן חוויות שעיצבו את אישיותה, סללו את דרכה והשפיעו עליה לאורך השנים.
דליה בת אותו דור שבו הציונות הגשימה חלום. היא תרמה במלוא יכולתה להקמת בית בארץ-ישראל, ערך אותו ספגה בבית הוריה שלחמו למען המדינה במסגרת ה"הגנה". כנערה בקיבוץ אשדות יעקב הרחיבה אופקים והתנדבה במפקדה במלחמת השחרור. בעבודתה כאחות הביאה לידי ביטוי את אהבת האדם הקורנת ממנה, את הדאגה לזולת, את צימאונה להרחבת הידע ולרכישת כלים נוספים כדי להקל על סבלו של החולה תוך התייחסות למכאוביו ולצרכיו. סקרנותה מובילה אותה להמשיך וללמוד, יכולת הנתינה שלה באה לידי ביטוי בפעילות ההתנדבות שלה.
סיפורה האישי של דליה פלד ממחיש באופן ייחודי את כח החיים ויכולת הצמיחה שלה כאדם רגיש וחושב, המרעיף על סביבותיו חום ואהבה.
סיפור חייה של נעמי קרמר לבית לוי מאגד בתוכו מעשה אידיאולוגי וציוני, דאגה להמשכו של העם היהודי ויכולת התמודדות עם המהלכים הנדרשים כדי לעמוד במבחני הישראליות.
נעמי נולדה באנגליה אך מעולם לא החשיבה עצמה בריטית. שורשי משפחת אמה נטועים בארץ ישראל 14 דורות לפניה. היא עלתה לישראל פעמיים: פעם כילדה, יחד עם הוריה ואחיה ובגיל הנעורים נאלצה לעזוב את הארץ ולשוב עימם לאנגליה. כתלמידה צעירה בירושלים נדרשה ללמוד בעברית, כזו שמתנגנת בפיה במבטא רך, וכתלמידה באנגליה נדרשה לעמוד בבחינות באנגלית.
בפעם השניה היא הגיעה כרעיה וכאֵם. בעזרת כוח רצון ונחישות היא התגברה על הקשיים הכרוכים במעבר בין מדינות, תרבויות ולשונות. נעמי ובעלה שמואל קרמר עזבו חיי נוחות באנגליה כדי לוודא שבניהם יגדלו בתוך עמם, במדינתם, ויקימו בית בישראל.
כיום היא פשוט חיה כיהודיה בישראל.
זאב הינו איש עדין בעל עיניים עזות מבע. עיניו כחולות כמימי הכנרת, שעל שפתה שוכנת טבריה הנרמזת בשמו הלועזי - טיבריוס. בסיפורו הוא מבליע ומקמץ בחוויות ילדותו בזמן השואה בהונגריה ומרחיב, מפרט ומשתף ברצון מחוויותיו כטייס בחיל האוויר הישראלי. זאב משתף את קוראיו בתולדות חייו ובבחירות המנומקות שעשה בעזרת חוש הומור מדויק וחינני, התבוננות מפוקחת על מציאות חיינו, כיהודים וכישראלים. בשנות ילדותו בהונגריה, למד להגן על עצמו מאנטישמיות בכוח הזרוע. במעברת הר-טוב וקיבוץ בית זרע פעל כמשכין שלום בין הילדים. כטייס הליקופטרים מעוטר ומוכשר בחיל האוויר, קצין מבצעים במשטרת ישראל וכנבחר ציבור בישובו צור הדסה בהרי יהודה, הוא נלחם למען טובת הפרט והכלל ועמד באומץ על עקרונותיו הערכיים, המוסריים והאנושיים.
זאב קרן מקרין אור של נתינה סביבו, מתגייס כאומן בעץ לסייע לחברים ולמכרים, ומעניק מניסיון חייו שיעורים בצניעות, דרך ארץ וכבוד.
ליס, הלוא היא אלישבע, נולדה בזמן סוער וכאוב בתולדות העם היהודי, בעת מלחמת העולם השניה, בזמן ששואת יהודי ארופה מתרחשת גם במולדתה - הולנד. הוריה והיא שרדו את אימי המלחמה במסתור, כשהם מופרדים. מזל זה לא עמד לכל בני משפחת דה ליאו וחלקם נספו בשואה. בתום המלחמה משפחת דה ליאו עושה את כל הדרוש כדי לבנות חיים חדשים, בצד אובדן בני משפחה, בריאות גופנית ונפשית, מעמד ובית. אלישבע הצעירה מתחילה את לימודיה, מצטרפת לתנועת נוער יהודית, עולה לארץ תוך הגשמת החזון הציוני ומקימה בית בישראל עם צבי, ניצול שואה גם הוא. כל חייה המקצועיים עסקה אלישבע בקידום בריאותם של אלו הזקוקים לעזרתה. היא עבדה כפיזיותרפיסטית במוסדות שונים, וביקשה להעניק ולקדם את אלו שגורלם שפר עליהם פחות. אולי בדומה למשפחות האלנברנט ובוקמה, חסידי אומות העולם, שהצילו אותה ואת הוריה בזמן אפל במיוחד. הלוא משפחתה הקטנה ניצלה הודות לשתי משפחות שהיו מוכנות להקריב את חייהן ולא לעמוד מנגד. קומתה הקטנה אינה מעידה על גדולת נפשה, על תעצומותיה, על יכולתה הנפלאה להכיר בטוב, ולדעת שלעיתים גם מתוך האפלה בוקע אור גדול.
ללאה בת צחוק תמידית על שפתיה. היא נולדה לפני קום המדינה להורים ציונים, ילידי פולין, שהזדרזו לעלות לפלשתינה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה והתיישבו בעיר העברית הראשונה, הלא היא תל-אביב. לאה מספרת את סיפור חייה בחיוך, למרות ששורשי הסיפור נטועים בתקופה אכזרית לעם היהודי הסובל תחת לחץ המגף הנאצי ולמרות שלא זכתה להכיר את קרובי משפחתה. סיפורה מתאר את סגנון החיים במרכז תל-אביב, בה מתגוררת המשפחה, אביה מתפרנס כשען ואמה צופיה הליכות ביתה. כילדה היא זוכרת את שלטון הבריטים בארץ ואת השמחה על הקמת מדינת ישראל. החלטתה של לאה להיות חלוצה בדרומה של הארץ היתה פועל יוצא של חברותה רבת השנים בתנועת בני עקיבא. בתנועה פגשה את בעלה לעתיד, מוטקה, ויחד הם הגשימו הלכה למעשה את ערכי הציונות ואהבת הארץ. הם בנו את ביתם הצנוע בקיבוץ בני דרום והולידו בו את ילדיהם, לקחו חלק בבניין הארץ, מי במגל ומי בחרב, וערכים אלו הטמיעו בילדיהם שהעבירום כלפיד אל ילדיהם. את המעשה החינוכי העניקה לאה לא רק לילדיה אלא גם לתלמידי בית הספר בקבוצת יבנה בו היתה ספרנית אהובה ומוערכת שנים רבות.
העברית בה מספרת אילנה את סיפור חייה קולחת ומקושטת. רגישותה לפרטים ביוגרפיים ניכרת בכל פרק. מסלול חייה מתחיל בחיפה, נוגע בירושלים, ממשיך בחצור הגלילית ומתכנס שוב לירושלים, בה השתקעה משפחת זינגר. בקריאת הספר ניתן למשש כמעט את אהבת הארץ בלי סייג, הצניעות וההסתפקות במועט - ערכים שהתוו ועדיין מתווים את הדרך. הוריה ומשפחתה האירו את הנתיב לאורו יש לצעוד, תוך נכונות לוותר על נוחות אישית לטובת הגשמת הציונות והקמת מדינה. אילנה סייעה כקשרית צעירה ברחובות ירושלים לכוחות הלוחמים על עצמאותנו, במקביל הצטרפה לתנועת הצופים כחניכה ומדריכה, ובתנועה מצאה את אהבת חייה - יורם, איתו הקימה משפחה וילדה שני בנים ושתי בנות.
כשרונה במלאכות יד לא רק הביא לפתחה תלמידות בעת שירותה כמורה חיילת, אלא גם כשהקימה את “מועדון התפירה” בירושלים בו שילבה כשרון, אהבת אדם, ויכולת הוראה והנחיה.
כאילן איתן עומדת אילנה באתגרי החיים המוצבים בדרכה, בנועם ובחיוך היא רוקמת את הדרך לצאצאיה, כפי שנמסרה לה מדורות ראשונים.
ליוכבד ר' מתגלגלת, כלאלו שספרדית היא שפת אימם. היא נולדה בארגנטינה, הגשימה את החלום הציוני ועלתה עם משפחתה למדינת ישראל, שנים ספורות לאחר הקמתה. יוכבד כאילו נולדה להיות מורה, היא למדה בסמינר למורות ברוסריו, השתלמה כמורה מוסמכת בתל אביב וממשיכה למלא ייעוד זה עד היום.
בדרכה הייחודית מספרת יוכבד את קורותיה. היא מתארת התגברות על אתגרים שחיי היום-יום מזמנים, מפגינה יכולת למידה מופלאה של כללי התנהלות בחברה חדשה, תוך מתן תמיכה בלתי מסוייגת בעבודתו האקדמית של בעלה, עד השתלבות מוחלטת בכור ההיתוך הישראלי. זוהי הזמנה לקריאת סיפור חיים שאין דומה לו.
לבתיה שרון יש אצבעות בעלות מגע זהב. היא פורטת על הפסנתר ברכות מהפנטת ומרגשת מאד ומציירת במכחול בהיר ועירני. היא נצר של משפחה חלוצה, שורשית וערכית שהיתה בין מייסדי המושבה כפר סבא. כבתם הצעירה של זהבה (הרוקחת) ומשה (הפרדסן) דרויָאן ספגה את אהבת האדם, המוסיקה והחיבור לאדמה הארץ-ישראלית. היא נישאה לזאבי הקצין הצעיר ויחד עימו, כאם צעירה, למדה לימודים אקדמיים שלאחריהם פרשה כנפיים והמריאה עם ציוריה ועם נגינתה למחוזות רחוקים. בתיה היא אשת שיחה מרתקת, ציונית, חייכנית, פסנתרנית מעולה בעלת שמיעה אבסולוטית, ציירת מוערכת וחברה נאמנה.
זוהי הזמנה לצלול אל סיפורה החד פעמי של בתיה, שיש בו שמחה, געגוע ותקווה גם יחד.